אני אמלוך!!

על מידת הגאוה נאמרו דברים חריפים ביותר במקרא, בדברי חכמים ובשאר ספרי גדולי הדורות. די להזכיר את המילים הנוקבות שנכתבו במשלי (טז ה): "תועבת ד' כל גבה לב", ומה שאמרו חכמים: "כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקדוש ברוך הוא אין אני והוא יכולין לדור בעולם" (סוטה ה), על מנת שנבין במה מדובר.

אולם אין מידה בעולם שאין לה תכלית, ואף על מידת הגאוה אמרו חכמים באותה סוגיה: "תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית...". מהי תכלית הגאוה?

שאלה זו חשובה במיוחד בדורות של גאולה, בהם כוחות הנפש צריכים להזדכך לא רק במהלך רוחני של "כבישת הכוחות" אלא במהלך רוחני של התפשטות הכוחות והוצאתם המלאה, השלמה וההרמונית לפועל. זהו מרכיב מהותי בגאולה – גאולת כוחות הנפש האישיים והציבוריים.

בספרים הקדושים מדובר על שלב קריטי בתהליך האצלת העולם הנקרא "מיתת המלכים" ו"שבירת הכלים". אחד הגורמים לשבר זה הוא הרצון של כל ספירה להתגדר בעצמה ולומר "אני אמלוך", אני זו שכל האור שייך לי ואני אנהיג את המערכת כולה. לעולם שבו כל אחד רוצה למלוך אין עמידה. אולם מתברר כי שלב זה הינו הכרחי. כל מרכיב במערכת חייב להיות מודע לא רק לְמה שיש בו אלא לחשיבות הקריטית שלו למערכת כולה. השלב ההתפתחותי בו אדם חושב שהוא זה שרואה את התמונה במלואה, שהוא זה שמבין מה באמת צריך לעשות, הוא שלב הכרחי לשם הנכחת תפקידו וייחודו במציאות. לולא זה היה אדם חי בתחושה של שפלות מתמדת, כי מי הוא באמת אל מול האינסוף, אל מול רבבות פרטי הפרטים המְלֵאים את העולם?

הרב חרל"פ זצ"ל מסביר באופן דומה את תופעת ריבוי המחלוקות שבדורותינו, "תקופה הרת גדולות", על בסיס הסיפור המדרשי על שתים עשרה האבנים שיעקב אבינו שם מראשותיו בתחילת הלילה, שכל אחת מהן אמרה "עלי יניח צדיק ראשו", עד שעשאן הקב"ה אבן אחת. התביעה של כל אבן (המייצגת כל שבט) היתה שהייחודיות שלה תבוא לידי ביטוי, מתוך חשש שמא תיבלע בכוליות המטשטשת. הקב"ה עושה מכל האבנים אבן אחת גדולה שאינה מטשטשת אלא מעצימה כל ייחודיות לכדי יצירה הרמונית מופלאה, ממש כהצטרפותו של כלי נגינה לתזמורת פילהרמונית, שקולו הייחודי אולי לא נשמע כשלעצמו אך תרומתו לתוצאה ההרמונית משמעותית ביותר.

גאוה כשלעצמה היא מידה קשה מאד עד כדי כך שהרמב"ם אומר כי כלפיה צריך לנהוג תמיד בקיצוניות - "הוי שפל רוח מאד מאד". מידה מדודה (שמינית שבשמינית) של גאוה נדרשת לאדם ודוחפת אותו לבירור עצמי, לעמידה על עצמיותו ועל הצורך בביטויה.

מכאן שיש להבחין היטב בין תחושה של סיפוק לבין גאוה. גאוה מנפחת את תפיסת המקום של האדם מעבר למה שהוא באמת; גאוה מנכסת את ההצלחה ושוכחת את המקור ואת הזולת. סיפוק נובע ממקום של התאמה והזדהות עם הדברים; סיפוק נובע משמחת הנפש בעשיית הטוב ובמילוי התפקיד והשליחות; סיפוק הוא תחושה טבעית שתפקידה לסמן לאדם את מקומו, את יעודו ואת שליחותו.